בחדר קפוא קטן בבית גדול ועתיק היה חי ילד בשם טימי. בחדר הקטן והקריר שלו, טימי ישב בבדידות רבה, האוויר הצונן נשך לו באף ובציפורניו. הקירות היו ריקים ועשויים קרח, מה שגרם לצמצום עוד יותר בגודלו הקטן.
בלילה, הוא היה מתכרבל במיטה הצרה שלו ומושך את השמיכה הדקה עד לסנטר כדי להתחמם. אבל בכל תנוחה שהייתה לו, הקור עדיין נגע בו; האצבעות שלו הרגישו חסרות תנועה והגוף שלו רעד מרעילים. החדר הקטן והקריר היה יותר כמו כלא קפוא מאשר כמו חדר חם.
בלילה אחד כשטימי לא היה יכול לישון, הוא שמע את הבית העתיק צורק ונאנח. הוא חשב שהוא שומע לחשופות מאחורי הקירות הערומים של חדרו הקטן והקר. סקרן אך מעט מודאג, הוא שם את אוזנו על הקיר הקפוא, מקווה לגלות מה קורה. מה שהוא שמע גרם לו לרעד, פחד.
במקום מסתורין עמוק בערפל השחור של החדר הקטן והקר, משהו מפחיד חיכה. טימי הרגיש בכך, גם אם הוא לא הצליח לראות את זה. צללים רצו על הקירות, יצרו צורות מוזרות שראו כמו מתפתלות מרצונן. הנשימה של טימי התעמעמה באויר הקר כשהוא כרך את עצמו תחת одתו, מפחד אפילו לפתוח את עיניו מחמת הפחד לראות משהו נורא.
ובכן, היה קר מאוד ומפחיד בחדר הקטן שלו, אבל טימי בחר שלא להיראות. הוא הבין שהוא צריך להיות אמיץ וללמוד איך לחיות עם הקור. ויום אחר יום, הקרח שטרד אותו הפך פחות לתוך רשת מכבידה יותר לחוט שאפשר היה לנענע עם ידיו.
בסופו סופו של דבר, טימי הבין שבעד כדי להתקיים בחדר הלא מובע, טימי היה צריך לשמור על חום, אך לא רק זאת - הוא גם היה צריך להיות אמיץ. החדר הקטן והקריר הפך עם הזמן פחות לכלא ויותר למקום שבו הוא יכול להיות חזק. וכאשר הקרח התמוסס מהלב שלו, טימי גילה את החום של מישהו שהיה כל הזמן בתוך עצמו, שאף חדר קר לא יכל לקחת מעליו.